ביהמ"ש המחוזי הוסיף פיצוי בסך 3,000 ש"ח בגין פגיעה בפרטיות ע"י מעקב בלילות

כב' השופטת אסתר הלמן :

1.         בפנינו ערעור על פסק הדין שניתן בבית משפט השלום בנצרת (ת.א. 1532/05) ביום 03/05/07, על ידי כב' ס. הנשיא, השופט ש. סרחאן, (להלן: "פסק הדין"), במסגרתו נתקבלה בחלקה תובענה שהוגשה על ידי המערערת כנגד המשיבה, ונקבע כי המשיבה פגעה בפרטיותה של המערערת והטרידה אותה באמצעות שיחות טלפון רבות, שכללו גם דברי נאצה.

בית המשפט קמא פסק כי על המשיבה לפצות את המערערת בסכום של 7,500 ש"ח, עבור הנזק הלא ממוני שנגרם לה כתוצאה מן הפגיעה בפרטיותה, וכן חייב את המשיבה לשאת בהוצאות המשפט בסך של 2,050 ש"ח (החזר האגרה) ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% + מע"מ כחוק.

2.         בפני בית המשפט קמא התנהלה התביעה על יסוד שתי עילות הנעוצות בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א- 1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"), וחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), ואשר במסגרתה ייחסה המערערת למשיבה שורה של מעשים שבוצעו כלפיה, שכללו הטרדה טלפונית, מעקבים, וכן הגשת תלונות שווא במשטרה ובקשה לבית המשפט, בהן נטענו כנגדה טענות מכפישות, מעשים המהווים לטענתה, עוולה אזרחית על פי חוקים אלו.

3.         בית המשפט קמא קבע כי המערערת לא הוכיחה את יסודות עוולת לשון הרע, אולם קיבל טענתה כי שיחות הטלפון הרבות וההודעות שהושארו במענה הקולי שלה, פגעו בפרטיותה וגרמו לה לנזק לא ממוני, אותו העריך בית המשפט קמא בסכום של 7,500 ש"ח.

4.         הערעור מכוון בעיקר כנגד גובה הפיצויים שנפסקו לטובת המערערת, ואשר לגישתה אינם עומדים ביחס סביר לנזקים שנגרמו לה, ואינם הולמים את הפגיעה החמורה שנעשתה בזדון, ובחוסר תום לב, ואשר גרמה לה לאי נוחות, לחץ, פחד ומבוכה, לאורך תקופה ארוכה.

בין נימוקי הערעור נטען עוד, כי בית המשפט קמא טעה כאשר קבע כי לא הוכחו כדבעי יסודות עוולת לשון הרע, ולכן דחה עילה זו. בנוסף, טוענת המערערת, כי המשיבה נהגה לעקוב אחריה בלילות סמוך לביתה; הדברים באו לידי ביטוי בתצהיר העדות הראשית שלה, ומשלא נחקרה אודותיהם, היה מקום לקבלם ולפסוק בגינם פיצוי.

על סמך האמור, ונימוקי הערעור המפורטים, עותרת המערערת לקבל את מלוא תביעתה ולפסוק לה פיצוי הולם וכן לחייב את המשיבה בשכ"ט עו"ד בסכום גבוה יותר ממה שנפסק לחובתה בבית משפט קמא.

5.         המשיבה עתרה לדחיית הערעור בטענה כי הסכום שנפסק לטובת המערערת איננו נמוך והוא אף גבוה מדי, בהתחשב בכך שהמשיבה חויבה בהחזר האגרה לפי חישוב סכום התביעה שהיה 150,000 ש"ח, ולא לפי סכום הפיצוי שנפסק. לטענת המשיבה התלונות שהגישה במשטרה נגד המערערת, הוגשו בתום לב, ואינן בבחינת לשון הרע. עוד לטענתה, המשיבה עצמה חשדה במערערת, לאחר שהבחינה בה עוקבת אחריה, ועל רקע זה ולאחר שהמערערת לא השיבה לשיחות הטלפון שלה, היא אף פנתה לבית המשפט כדי שיתן צו מניעה כנגדה, והליך זה הסתיים בהסכם פשרה שכלל הצהרה מוסכמת של שני הצדדים כי ימנעו מליצור קשר כלשהו עם הצד שכנגד.

המשיבה טוענת בנוסף כי בית המשפט קמא האמין לה בכל הנוגע לצו המניעה ההדדי, ולו הייתה המשיבה מגישה תביעה כנגד המערערת, הייתה זוכה אף היא לפיצוי.

6.         מתוך הראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא, עולה תמונה של מערכת יחסים עכורה ששררה בין המערערת והמשיבה, שכללה חשדות הדדיים להטרדות שהביאו להגשת תלונות הדדיות במשטרה, כל זאת על רקע עבודתן המשותפת בעמידר - החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: "עמידר"). המערערת הפסיקה עבודתה בעמידר ביוני 2003, ובערך בתקופה זו החלה להיות מוטרדת על ידי המשיבה, באמצעות שיחות טלפון רבות ותכופות, ומעקבים.

שיחות הטלפון וההודעות הקוליות

7.         במשך חודשים ספורים החל מיוני 2003, מועד בו הפסיקה המערערת עבודתה בעמידר, היא החלה לקבל שיחות טלפון, שנותקו מיד לאחר שנענו על ידה. בנוסף, במהלך החודשים אוגוסט 2004 עד אוקטובר 2004, קיבלה המערערת שיחות למכשיר הטלפון הנייד שלה, בהן הושארו הודעות בתא הקולי, שכללו דברי נאצה, גידופים אמירות מעליבות ואיומים.

8.         בפני בית המשפט קמא הובא תמליל של 8 הודעות שהוקלטו בתא הקולי במכשיר הטלפון הנייד של המערערת, בין החודשים 08/04 עד 10/04, והמשיבה לא חלקה על כך שהודעות אלו (פרט לשיחות 1,2,4, שכללו בעיקר הקלטת רעשים), הושארו על ידה.

המשיבה הסבירה את שיחות הטלפון וההודעות שהשאירה, בטענה כי אלו נעשו  בניסיון לשוחח עם המערערת ולברר איתה מדוע היא עוקבת אחר המשיבה, מטרידה אותה ומפיצה מכתבים הכוללים דברים המכפישים אותה. המשיבה טענה כי להנחתה המערערת עשתה כל זאת מאחר וחשדה במשיבה כי היה לה יד בהפסקת עבודתה בעמידר, והעובדה שהמערערת לא השיבה על פניותיה רק הגבירה את חשדותיה.

9.         בית המשפט קמא העדיף את גרסת המערערת בכללותה, וקבע כי היא מהימנה עליו, למעט בנושא הבקשה למתן צו מניעה, והסכם הפשרה שהושג בהליך זה. יחד עם זאת, בית המשפט קמא לא דחה לחלוטין את טענת המשיבה, כי היא עצמה הוטרדה על ידי המערערת, והתחשב בכך בהערכת הפיצוי (סעיף 54 לפסק הדין).

10.        כאמור, טענת המערערת, כי מדובר בשיחות הפוגעות בפרטיותה ומבססות עוולה אזרחית, מכוח סעיף 4 לחוק הגנת הפרטיות, נתקבלה על ידי בית המשפט קמא, בהיותן "הטרדה אחרת", במובן סעיף 2(1) לחוק זה. באמצו את גרסת המערערת, קבע בית המשפט קמא, (בסעיף 44 לפסק הדין), כי כמות ההטרדות, או תוכנן, לא כל שכן שניהם, פגעו עד למאוד בפרטיותה של המערערת, ויצרו איתם אי נוחות, הגורמת ללחץ, לפחד, למבוכה ולדאגה, וכי המשיבה הטרידה את המערערת באופן שיטתי ואובססיבי, במשך תקופה ממושכת.

11.        בטיעוניה במסגרת הערעור חלקה המשיבה על הקביעה כי שיחות הטלפון הנ"ל מהוות פגיעה בפרטיות המערערת, אלא שאין בפנינו ערעור מטעם המשיבה על פסק הדין, וקביעתו של בית המשפט קמא בעניין זה עומדת בעינה.

עוולת לשון הרע